על אהבה ואלימות מאת ניב דור-כהן

אלימות נתפשת בעיני רבים כפעולה ברברית ולא תרבותית אך מעטים האנשים שתופשים את האלימות בעצמם, בתוכם.
כאשר התבוננותי בעצמי הלכה והעמיקה, עם הזמן מצאתי בתוכי שני דברים מטרידים ביותר. האחד, אני רווי ושזור באנוכיות עד לרבדים העמוקים ביותר של תודעתי. כל פעולה, כל דיבור, כל מחשבה מונעת ומתודלקת מאנוכיות, רצון להשיג את המיטב, ניסיון להימנע מכאב או התגוננות שמקורה בפחד. יחסיי עם אחרים אולי נראו על-פני השטח כיחסים אדיבים ומתחשבים אך מתחתם ישב שד קטן והניע את הגלגלים. זהו גילוי עצוב לגלות על עצמך. ודרושה מידה ידועה של כנות לראות את הדבר.

בבהגוואד גיטה, קרישנה אומר לארג'ונה שאין צורך להתבודד כדי לתרגל יוגה ולהגיע לשחרור. להיפך, אנו נדרשים לפעול בעולם כפי שפעלנו קודם לכן, ליצור מערכות יחסים, להתאהב, להילחם, לחיות אך לעשות כל אלה מתוך התמסרות והתבוננות. זוהי קארמה יוגה - תרגול יוגה דרך פעילות. מערכות יחסים יכולות להיות כר פעולה נפלא להתבוננות ולמידה. בן הזוג במערכת היחסים, יהיה זה בעל, אישה, ילד חבר, מהווה זרז להתגשמות התבניות וההטבעות מהם תודעתנו בנויה. במערכת יחסים יבוא הרגע בו נתפוצץ! נכעס! נשנא! וגם נאהב... נחמול... נעריך... שני הניגודים הללו הם למעשה אותה תגובה אנוכית עצמה במישורים שונים.
כאשר אני כועס על בת-זוגי אני למעשה חושב שהיא צריכה להשתנות, להיות אחרת למעני, היא זו שאשמה. ניתן לראות זאת בכך שהדימויים שעולים במחשבתנו בעת כעס הם תמיד דימויים של צידוק עצמי. כאשר אני אוהב את בת זוגי, היא פשוט מתאימה באותו הרגע לדמות שאני רוצה שתהיה. שוב אנוכיות. כאשר אני מעריך אותה אני ניהנה מהעובדה שאני נמצא עם בת זוג כזאת מדהימה. זה מחמיא לי. או שאנו מחליפים משיכה גופנית או אינטלקטואלית עם אהבה. אהבת אמת קיימת אך היא אינה מצויה ברשותנו כפי שהיינו רוצים לחשוב. אהבה היא פעולה חופשית. מעצם טבעה היא כזאת ואינה יכולה להיות בשום אופן נחלת מי שכבול. אם תגובותיי כולן הן אוטומטיות, כיצד יכול אני לאהוב? הרי גם זו תהיה תגובה אוטומטית, ללא רצון חופשי. אפילו אהבה לילד היא אהבה מותנית. הרי אם נימצא במצב שבו נצטרך לבחור לתת אוכל לילדנו או לילד של השכן, נבחר תמיד בילדנו. אין כאן שאלה של מי זקוק לו יותר, הבחירה היא ברורה. הגילוי השני שגיליתי על עצמי הוא האלימות. אני אלים. נקודה. אין דרך לברוח מזה וכל כמה שאנסה להסתיר זאת מעצמי אראה זאת יותר. האלימות יכולה להיות גסה או עדינה. גלויה או סמויה. בכל מקרה היא אותו הדבר. כאשר אני שם את עצמי מעל לאחר, אני אלים. כאשר אני צועק על ילדתי מתוך אנוכיות עיוורת, אני אלים. כאשר אני נוהג באשתי בהתנשאות וביהירות בפעולותיי או במחשבתי, אני אלים. כאשר אני נוהג סגפנות בגופי אני אלים. כאשר אני מתרגל יוגה מתוך הישגיות, אני אלים. האלימות, הכעס ולמעשה כל קשת הרגשות השליליים נובעים ממקור אחד – אנוכיות.
לאלימות אין צורך בשני אנשים, אלא רק באחד שיש בתוכו "שני אנשים" או יותר... האלימות הקיימת בי היא אוטומטית כמו כל התגובות שלי כלפי העולם. אין כאן עניין של שליטה עצמית או יכולת להשתנות. אם ננסה להשתנות ולא לכעוס יותר ניווכח כמה החלטתנו היא קטנה וחסרת תועלת ועד כמה אנו חסרי שליטה עצמית ויכולת אמיתית להשתנות. הרי רובנו איננו מסוגלים לוותר על הרגלים או התמכרויות קטנות לא כל-שכן ויתור על הכעס, שהוא נכס חשוב ביותר בעינינו. מקרה של בעל אלים המכה את אשתו מזעזע אותנו. אנחנו מיד נוקטים עמדה ומיד הטוב והרע ברורים לנו. כמובן שאנו תמיד בצד "הטוב"... אם נעמיק את ההתבוננות נראה שכאשר אנו נוקטים עמדה אנחנו מרגישים טוב כי זה גורם לנו לחשוב על-כך שאנו "שונים". שאנחנו "טובים". שאין בנו אלימות כמו המקרה ההוא בעיתון. שאנחנו לעולם לא ננקוט באלימות ברברית שכזו. אנחנו מתורבתים. לנו יש שליטה עצמית. ואז אנחנו נתקעים בפקק. חם בחוץ ואנחנו מאחרים לעבודה. המזגן באוטו התקלקל ויש לנו אובר-דראפט בבנק. השעון מתקתק ואנחנו לא יכולים לחשוב על שום דבר אחר חוץ מהרצון לעבור כבר את הפקק הזה ויהי מה. עינינו נעוצות במכונית שלפנינו ויקחני השד אם אתן לאיש הזה שנמצא מימיני לעקוף אותי. הרי אני מאחר! אני הייתי כאן קודם. חוצפן! והנה הוא עוקף! לעזאזל איתו. אני צועק ומקלל ואם לא הייתי פחדן מדי (שוב תגובה אנוכית) או אם לא היו כללי התנהגות ברורים (במילים אחרות, שטיפת מוח תרבותית שאין לה ולא כלום עם שליטה עצמית) הייתי יוצא מהאוטו ומראה לו מה זה. אלימות.

ועם זאת ומעל הכל ישנה ההתבוננות. התבוננות היא תחילת הדרך ליציאה ממעגל ההרס. כדי להדליק את האור אנו צריכים להבחין שיש חושך. ההתבוננות מביאה אור למקומות החשוכים. דרך ההתבוננות אנו לומדים לראות את עצמנו בנפרד מעצמנו. נפרדים מהפטפוט הבלתי פוסק, מהדיאלוג והמונולוג הפנימי. בהדרגה, שאר הדברים יתגלו מעצמם, אהבה טהורה תפציע. ואז נוכל לומר באמת שאנו אוהבים.

ניב דור-כהן הוא מורה ליוגה בשיטת השאדו-יוגה. ניב משלב בהוראתו שני זרמים עיקריים: שאדו-יוגה וויני יוגה. הכשרתו הראשונית הייתה אצל ליאורה קסטנבוים ובהמשך סיים את המחזור הראשון של קורס המורים לשאדו יוגה אצל דודי מלכא.
ניב מלמד במרכז סטודיוגה בפרדס-חנה אשר אותו ייסד בשנת 2006 ובמרכז "מיוגה" בכפר-סבא.
באתר הבית: www.nivdorcohen.com תוכלו לקרוא מאמרים נוספים, לצפות בסרטי הדגמה של טכניקות יוגיות שונות וכן למצוא את לוח הזמנים של השיעורים ועוד.

גרסה להדפסה | שלח למתרגל אחר