שיטות אחיות מאת ד"ר שי פסטרנק

הרבה מים זרמו בגנגס מאז היות היוגי הראשון. המפליגים טוענים שהוא נולד לפני שלושים אלף שנה. הממעיטים אומרים שלושת אלפים. מה שברור הוא שתת היבשת ההודית היא מולדת היוגה.

בחפירות הארכיאולוגיות שנערכו במוהנג'ו דארו ובהאראפה שבעמק האינדוס (היום בפקיסטן), נמצאו פסלי אלים בתנוחת הלוטוס, תנוחת הישיבה המדיטטיבית היוגית. תרבות עמק האינדוס קדמה לתרבות ההודית של היום, ולבטח השפיעה עליה. תרבות הודו הקלאסית, ששגשגה החל מלפני שלושת אלפים שנה (ואולי יותר), מכונה הציביליזציה הוודית , על שם הוודות, כתבי הקודש העתיקים ביותר של הודו (ובין העתיקים בעולם). הודו המודרנית היא, באופן בסיסי, המשכה הדתי והתרבותי של הציביליזציה הוודית. זו האחרונה היא סינתזה של השפעות תרבות האינדוס, יחד עם מורשתם הקדומה של העמים הדרוידיאנים (המצויים היום בעיקר בדרום הודו ובסרילנקה), ומורשת הפולשים האריים שהגיעו בתקופה הוודית (כנראה מאיראן), והם אבותיהם של עמי צפון הודו ונפאל.
על רקע זה צמחו, כבכל תרבות גדולה, גם מסורות ריפוי, שהתבססו על הפילוסופיה והאמונות הדתיות שרווחו בתת היבשת. שלוש מסורות ריפוי קיימות עד היום, בשינויים קלים בלבד, ואלו הן:
 

טנטרה (tantra ) ("שיטה")
איור ודה ( ayur veda) ("ידע החיים")
יוגה ( yoga) ("איחוד").
 

יש הטוענים, על דרך הפשטנות, שהטנטרה מטפלת בנפש, האיור ודה בגוף, והיוגה ברוח.
מכל מקום, מדובר בשיטות אחיות ( sister systems ). שלוש השיטות התפתחו כחלק מאותה תרבות, השפיעו זו על זו, והתערבבו זו בזו כמעט לבלי הכר. באנלוגיה גסה לתרבות המערבית, ניתן לשאול האם אפשר להפריד היום לחלוטין בין הפסיכולוגיה, הביולוגיה והרפואה, למשל. ועם זאת, לכל אחת משלוש הדיסציפלינות המדעיות המערביות הללו היסטוריה משלה ומטרות משלה, ואנשי מקצוע בעלי תחום התמחות מוגדר עוסקים בה. אותו הדבר היה נכון בעבר לגבי היוגה, האיור ודה והטנטרה, אלא שבניגוד למדע המערבי, שגילו כמה מאות שנים, כאן מדובר באלפי שנים (אם לא למעלה מזה). כתוצאה מכך, כיום רב הבלבול ורב טשטוש התחומים.
 

במאמר זה , אנסה לעמוד על ההבדלים בין שלוש השיטות, ובעיקר בין היוגה לאיור ודה. יהיה מי שישאל, בצדק, מדוע הבדלים אלו צריכים לעניין היום מישהו. התשובה שאני נותן היא סובייקטיבית. כאיש מקצוע, אינני עוסק הרבה ביוגה או בטנטרה. אני עוסק יותר באיור ודה. הארגון שבתוכו צמחתי , ובו אני פעיל גם כיום, מכונה מהרישי איור ודה, על שם מהרישי מהש יוגי, שיסד אותו (וגם את תנועת המדיטציה הטרנסנדנטלית). בדומה לארגונים אחרים שנוסדו מאוחר יותר במערב ובישראל, מנסה הארגון שלי לשלב בין יוגה לאיור ודה. התוצאה היא משנה סדורה, הנוטלת את המיטב משתי המסורות . עם זאת, מהר מאד הבחנתי שיש סתירות, אפילו בתוך אותו ארגון, בין דעותיהם של אנשים שונים. ישנם גם הבדלים בין ספרים שכתבו מחברים שהשתייכו לארגונים שונים. בעיקר, קיים הבדל בין הכתבים המודרניים לכתבים העתיקים. בניסיון להבין את הסתירות לכאורה, ולנסות ליישבן, התעמקתי בהבדלים ההיסטוריים שבין היוגה לאיור ודה, וגיליתי שברוב המקרים ניתן להבין על מה מדברים רק כשמבינים מי מדבר , ולאיזו מסורת הוא משתייך. מבחינה מעשית, כמטפל, צריך גם כיום לראות לא רק מי אני אלא גם מי המטופלים שלי, ואיזו שיטה (יוגה, איור ודה או טנטרה) מתאימה להם יותר.
 

הטנטרה היא, כנראה, הקדומה מבין שלוש מסורות הריפוי. מרכיבים של הטנטרה הגיעו אל האיור ודה ואל היוגה כבר לפני אלפי שנים, והתהליך נמשך עד היום. אחד הקונספטים שמקורם , כנראה , טנטרי, הוא זה של הצ'אקרות, מרכזי האנרגיה הממוקמים לאורך ציר האמצע של הגוף. גם השימוש במנטרות, הברות בעלות יכולת להשפיע על האדם ועל היקום בכלל, (מילות קסם, אם תרצו), מקורו ,כנראה, בטנטרה. כך גם לגבי הינטרות, דיאגרמות וסמלים בעלי כוח (לרבות מגיני דוד וצלבי קרס). בדומה לקבלה היהודית ולשיטות מיסטיות אחרות, הטנטרה היא שיטה אזוטרית, שמרבית הידע שלה שמור למעגל מצומצם של יודעי חכמת הנסתר. לימוד השיטה מצריך השתייכות לחוג הפנימי הזה, ופרקטיקטות רבות נעשות בהסתר ואינן מתועדות בכתובים. מטרת הטנטרה היא להביא להתפתחות רוחנית של המתרגל (או לריפוי נפשי של המטופל), בטכניקות המאפשרות "קפיצת דרך" מהירה (בשונה מהיוגה, הפועלת לאט יותר). ענף של הטנטרה שהיה פופולרי מאד בהודו בימי הביניים, הוא "הטנטרה של היד השמאלית", הכולל צריכת בשר, דגים ואלכוהול, ופולחנים בעלי אופי מיני. תוצר לואי של תורה זו היא ה"טנטרה" המשווקת במערב כדרך לשיפור המיניות. בניגוד ליוגה ולאיור ודה, לטנטרה אין מעמד רשמי בהיררכיה של ענפי הידע המסורתיים בהודו, ויש המסווגים אותה כענף של היוגה (יוגה טנטרית).
 

היוגה עצמה, לעומת זאת, נחשבת לאחת משש האסכולות הפילוסופיות המסורתיות של הודו הקלאסית. היא קרובה בהשקפתה לאסכולה פילוסופית אחרת, הסאמקיה (samkhya ) ("מניה" או "ספירה") , אולם בעוד שמטרת הסאמקיה היא קוסמולוגית (חקר מהות היקום), היוגה היא שיטה פרקטית , שמטרתה הסופית הגעה ל"הארה" רוחנית . הדבר מושג על ידי שמונה קטגוריות של פעולות, או "זרועות" של היוגה (התנהגות בחברה, התנהגות אישית, תנוחות יוגה, תרגילי נשימה, שליטה בחושים, התכווננות של המחשבה, מדיטציה, והתאחדות עם התודעה הקוסמית), המיועדות "לטהר" את מרכיבי הבריאה שבתוך האדם. הגישה הגורסת שימוש בכל שמונה הזרועות מכונה ראג'ה יוגה (raja yoga ) ("היוגה המלכותית"). הגישה הרווחת יותר במערב (ואשר התפתחה מאד גם בהודו במאות השנים האחרונות) היא ההאתה יוגה (hatha yoga ) ("היוגה של המאמץ"), הנותנת דגש רב במיוחד על תנוחות היוגה , המכונות אסאנות ( asanas). זהו , כמובן, ניסיון פשטני וחלקי לסווג את מיגוון הגישות הקיימות ביוגה.
 

האיור ודה, בניגוד ליוגה, אינה אחת מאותן שש אסכולות פילוסופיות קלאסיות. היא בסך הכל סוג של אומנות. במקרה זה מדובר באומנות הריפוי. מעמדה של האיור ודה הוא זה של אופה ודה (upaveda) ("תוצר של הוודות"). כשם שיש ארבע וודות (ספרי קודש) כך יש גם ארבע אופה ודות . שלוש האחרות , מלבד האיור ודה, הן:
דאנור ודה (dhanur veda) (אומנויות לחימה)
סתאפטיה ודה (sthapatya veda) (אומנויות האדריכלות והפיסול)
גנדהרווה ודה (gandharva veda)(אומנויות המוסיקה והריקוד)
 

הנה כי כן, האיור ודה משתייכת למשפחה "ארצית" ו"גשמית" יותר של תורות, בהשוואה ליוגה ולטנטרה. איננו יודעים מה היה מעמדה של האיור ודה בתקופות פרה היסטוריות. יתכן שפותחה על ידי היוגים עצמם, במקביל ליוגה. מכל מקום, בתקופות הידועות להיסטוריונים פרחה האיור ודה בעיקר במאות השביעית עד השלישית לפני הספירה. מאז, ירדה במקצת קרנה של האיור ודה, אולם הידע לא הלך לאיבוד, ובתקופתנו זוכה האיור ודה לפריחה מחודשת. ב"תור הזהב" שלה, יועדה האיור ודה בעיקר למעמד הלוחמים והשליטים , כת הקשאטריה ( kshatrya) . אנשים אלו היו צריכים לדאוג בעיקר לגוף בריא. היוגה, לעומת זאת, היתה נחלת הכוהנים, הנזירים, ודומיהם, הלוא הם כת הברהמינים (brahamins), שתפקידם לדאוג לענייני הרוח. יתכן שהעוסקים באיור ודה נמנו אף הם עם הברהמינים, אולם החשוב הוא שמטופליהם היו מכת הקשאטריה. בעיקר היו אלה נסיכים שוכני ארמונות (שהורעלו לא פעם בשל מזימות של מתנגדיהם), נשות חצר עדינות ומפונקות (שכל מאמץ או שינוי במזג האויר פגע בבריאותן), ואולי גם חיילים פצועים (שחזרו משדה הקרב והיו זקוקים לטיפול נמרץ, לרבות ניתוחים, עיסויים וכדומה). הטיפול שניתן להם היה , כמובן, שונה מאד מזה שהעניקו לעצמם היוגים, שגופם חוסן על ידי שנים של תרגולי יוגה ,פרישות בחיק הטבע וסיגופים. מכאן נובעים ההבדלים הגדולים בין גישות הבריאות של היוגה והאיור ודה, הניכרים עד היום. בבואנו לטפל בעצמנו או בלקוח שלנו, עלינו לשאול האם המטופל הוא קודם כל "קשאטריה", או קודם כל "ברהמין".
 

באיור ודה אנו שואפים להזין את חמשת החושים בגירויים נעימים, ולשלול מהם גירויים בלתי נעימים, מתוך הנחה שכך אנו בונים מערכת עצבים בריאה. ביוגה, שואפים ליותר מכך: לשלוט בחושים, על ידי מערכת העצבים (או , אם תרצו, על ידי הנפש והרוח).
 

כאמור, על אף שמנטרות הן בראש ובראשונה נחלת הטנטרה, הן מהוות נדבך יסוד גם ביוגה, בעיקר כחלק מטכניקת המדיטציה. מטרת המדיטציה היוגית היא התפתחות רוחנית, בדרך ל"הארה". באיור ודה , שמור למדיטציה מקום כחלק ממכלול של אורחות חיים שמטרתן למנוע או לרפא מחלות. האיור ודה גם נעזרת במנטרות ספציפיות לטיפול במחלות או לאיזון של צ'אקרות מסוימות, פרקטיקה הלקוחה היישר מן הטנטרה. שוב, האיור ודה מטפלת בגוף, והיוגה ברוח. כשם שקשה להפריד בין הגופני לרוחני, כך קשה להפריד בין היוגה לאיור ודה. דוגמה מצוינת לכך הן האסאנות (וגם הפראנאיאמות, תרגילי הנשימה). מדובר בתרגילי גוף לכל דבר, אך מכיוון שהם מחברים גוף, נפש ורוח, יש להם מקום מרכזי ביותר ביוגה. אלו הם התרגילים שהוציאו ליוגה תדמית של "ענף ספורט" בעיני אחדים מהמערביים (ואולי גם ההודים). היתכן שהרפואה האיור ודית לא תיעזר בהם? מובן שלא. ואכן קיים שימוש נרחב באסאנות ובפראנאיאמות היוגיות , כטיפול איור ודי במחלות שונות. מטפלים איור ודיים רבים, בהודו ומחוצה לה, לומדים להיות גם מורים ליוגה על מנת שיוכלו להדריך את מטופליהם בשימוש בטכניקות אלה. גם מורים לא מעטים ליוגה לומדים את יסודות האיור ודה, על מנת שיוכלו, לכל הפחות, להתאים את תרגילי היוגה של חניכיהם לטיפוס הגוף של כל אחד מהם.

באיור ודה ידועים שלושה טיפוסי גוף בסיסיים:
ואטה (vata), הטיפוס "הרזה והעצבני", (מקביל לאקטומורף, על פי החלוקה המערבית לטיפוסי גוף)
פיטה (pitta ), הטיפוס "הג'ינג'י", (מקביל למזומורף המערבי)
קאפה (kapha), הטיפוס "השמן והחביב" (מקביל לאנדומורף).
 

לכל טיפוס יש אסאנות מומלצות, כמו גם כאלה שאינן מומלצות לו.
 

היוגה, לעומת זאת, מכירה גם בשלושה טיפוסים רוחניים, ששמם שאול ממושגים הלקוחים מתורת הסאמקיה, המתארת שלוש "תכונות" (גונות) ((gunas:
הטיפוס הסטווי (sattvic): טהור, רגוע, אלטרואיסט, שואף לידע, רוחני
הטיפוס הראג'אסי (rajasic): הישגי, שאפתני, נוטה לקינאה, חומרני
הטיפוס הטאמאסי (tamasic): עצלן, בהמי, נוטה לדבוק בקיים, עבד לדחפיו הגופניים.
בניגוד לטיפוסי הגוף על פי האיור ודה, לטיפוסי הרוח על פי היוגה יש מידרג ברור : הסטווי הוא הנעלה ביותר, והטאמאסי הוא הנחות ביותר. עם זאת, על מנת שאדם יתפקד, אסור שיהיה סטווי לגמרי, אלא עליו לשמר גם מעט מתכונות הראג'אס והטאמאס (אל דאגה, עודף סטווה הינה בעיה נדירה מאד).
 

כל טקסט בסיסי באיור ודה כולל רשימת מזונות מומלצים לאיזון כל אחד מטיפוסי הגוף, ואטה פיטה וקאפה. ספרי איור ודה רבים מזכירים גם את המזונות המשפיעים על הרוח. עם זאת, יש לזכור כי ההתייחסות לשלושת הגונות היא יותר עניין של היוגה מאשר של האיור ודה. מכאן נגזרת התזונה של היוגי האידיאלי, שהיא תזונה המחזקת סטווה: ירקות, פירות, גרעינים, חלב, דבש, וכדומה, ללא בשר דגים או ביצים, ועם מינימום של תיבול ובישול. תזונה זו מתאימה לאדם בריא מאד, ומאוזן היטב מבחינת ואטה פיטה וקאפה, השואף לטפח את הצד הרוחני שלו. במילים אחרות, זוהי " תזונה לברהמינים". מדובר בתזונה השונה תכלית שינוי מזו המתוארת בספרים של האיור ודה הקלאסית. האיור ודה נועדה קודם כל לחולים ולחלשים, הזקוקים (לפי המקרה) למזון מבושל וקל לעיכול, לבשר שיבנה את גופם, או לתבלינים חריפים שינקו את גופם מפסולת ורעלים. לצערי, פגשתי לא מעט מטופלים מבין תלמידי היוגה, שבריאותם לא הייתה מושלמת, והתזונה היוגית שאימצו לעצמם גרמה להם נזק. אפשר לומר שהם ניסו לפתח נפש בריאה בגוף חולה, דבר שהוא , כידוע, בלתי אפשרי. לעומת זאת, מטופלים בריאים ומאוזנים (מבחינה איור ודית) שאימצו תזונה יוגית, שיפרו את בריאותם אף יותר (נפש בריאה בגוף בריא רק מחזקת את הגוף). מקובל לומר שאיזון איור ודי הוא תנאי מקדים לעיסוק ביוגה.
 

ביוגה מקובלות שש פעולות (שאטקארמה ) (shatkarma ) לאיזון וניקוי הגוף, כהכנה לתרגול הרוחני.
הן כוללות ניקוי מערות האף, ניקוי מערכת העיכול, עיסוי פנימי של אברי הבטן, ריקון המעי הגס על ידי חוקן, תרגילי נשימה לניקוי הראש, ותרגילים למיקוד הראיה.
 

באיור ודה מקובלות חמש פעולות (פאנצ'ה קארמה) (panchakarma) לאיזון וניקוי הגוף. הן משמשות לטיפול במחלות, או לחילופין למניעת מחלות (באופן אידיאלי, על ידי ביצוען לפני תחילת כל עונה). הן כוללות ניקוי מערות האף, הקאה יזומה, שלשול יזום, חוקנים, והקזת דם.
קיים דמיון רב, ולעיתים אפילו חפיפה מסוימת, בין השאטקארמה של היוגה לפאנצ'ה קארמה של האיור ודה. נראה ששתי קבוצות אלו של טכניקות התפתחו במקביל והשפיעו זו על זו. אולם קיימים גם הבדלים בולטים. הפאנצ'ה קארמה מתפרסת לרוב על פני תקופה ארוכה יותר. היא מבוצעת בדרך כלל על ידי מטפל (בעוד שהשאטקארמה היא לרוב טיפול עצמי). בפאנצ'ה קארמה מנקים את דרכי הנשימה ודרכי העיכול בעזרת שמנים וצמחי מרפא (ובכך גם מזינים את הגוף מבפנים), בעוד שבשאטקארמה משתמשים במים. זה אולי לא נשמע כך, אבל הפאנצ'ה קארמה היא תהליך נעים, כמעט מפנק, בעוד שהשאטקארמה נועדה להיות מעין סיגוף. די אם נציין שהעיסוי האיור ודי בארבע ידיים, האביאנגה (( abhyanga המפורסמת, התפתחה כטיפול מקדים לתהליך הפאנצ'ה קארמה.
קל להבין הבדלים אלה , אם נזכור שהאיור ודה נועדה לנסיכים מפונקים, בעוד שהיוגה נועדה לנזירים סגפנים.
 

ובכן, מה אתם, קשאטריה או ברהמינים?

* הכותב הינו רופא מערבי ומטפל באיור ודה ופרחי באך.

גרסה להדפסה | שלח למתרגל אחר