סרי קרישנה פטאבי-ג'ויס - לזכרו של מורה דגול מאת גלעד חרובי

נפרד מגופו ביום שני, 18 במאי 2009, במייסור, דרום הודו. אנו אבלים על מותו, חיים את מורשתו, מאושרים שלמדנו אתו, ומודים: תודה לך! נאמאס-טה! תודה לו ולכל שרשרת המורים והאנשים הטובים שטורחים ומורים ומלמדים יוגה בכלל ואת תורת האשטנגה-וינייאסה יוגה בעולם.
"גורוג'י" - שם החיבה לו זכה מתלמידיו בכל רחבי העולם - נאבק לאחרונה בבעיות בריאות, שהכריעוהו. כתוצאה מכך הפסיק שאראת' ראנגאסוואמי, נכדו וממשיכו בניהול "מכון ק.פ.ג לאשטנגה
יוגה-KPJAYIׁ" (לשעבר AYRI), את מסע ההוראה שלו ברחבי העולם לפחות לתקופה הקרובה.

סרי קרישנה פטאבהי-ג'ויס היה אחד מתלמידיו הראשונים של פרופ' סרי טירומאלאר
קרישנמצ'אריה, המורה של המורים בני זמננו (איינגר, דסיקשר, ג'ויס ורבים אחרים). מפתח ומשמר השיטה שנודעה ברחבי העולם בשם "אשטנגה וינייאסה יוגה". שיטה שהביאה לקדמת תודעת היוגה העולמית את תרגול היוגה הדינאמי והאינטנסיבי, את השימוש הפראקטי בתיאורית ה-"באנדות", את השימוש הייחודי במונח "וינייאסה". אחד האחרונים מדור הענקים של מורי היוגה בני זמננו, ייזכר לעד כאדם חכם, מסור, בעל חוש הומור ייחודי, מורה בחסד עליון. אדם שללא כל היסוסים ראוי לתואר
"מאסטר", תואר שבימינו נוטים להשתמש בו בקלות ייתר.... ללא ספק, מאסטר דגול.
בתו, סראסוואטי, ונכדו, שאראת', הם ממשיכי דרכו הרשמיים. לגורוג'י יש עוד בן, מאנג'ו ג'ויס, החי ומלמד בארה"ב, ובן נוסף שנפטר, ראמש ג'ויס. מותו של ראמש היה נקודת מפתח בהחלטתו של גורוג'י לא להתאמן בעצמו - כסיגוף עצמי. אם היה מתאמן - כנראה שהיה נשאר עמנו עלי אדמות עוד זמן מה.

ואלה תולדות...

נולד ב-26 ביולי 1915 בכפר קאושיקה, בקרנאטאקה. הסיפור ידוע - 500 תושבים, במרכזו רחוב ראשי אחד שאורכו כ-100 מ', בקצהו האחד מקדש לשיווה ובקצהו השני מקדש לגאנשה. החיים סבבו סביב שני מוקדים אלו כמו הרבה כפרים באזורים החקלאיים של הודו, עד היום הזה. משפחה בראהמינית, קאסטת הכוהנים ואנשי הרוח. אביו היה כוהן ואסטרולוג הכפר. כמצוות הקאסטה, למד פטאבי ג'ויס הצעיר את הוודות ושאר כתבי הקודש מגיל צעיר.
בשנת 1927 - בגיל 12 - נערכה בבית ספרו של ג'ויס בעיר המחוז האסאן הדגמה והרצאה על יוגה, אותה ערך טירומאלאר קרישנמצ'אריה. ג'ויס הפך לתלמידו באותו יום. בגיל 14, בשנת 1929, ברח מכפרו למייסור כדי ללמוד סנסקריט עם 2 רופי בכיסו...עם שני חברים רכב למייסור על אופניו. הוא התקבל לאוניברסיטת הסנסקריט במייסור, למד וחי חיי דחק . באותו זמן עזב גם קרישנמצ'אריה את האסאן. בשנת 1931, נפגשו שוב בעיר מייסור, גם הפעם בהרצאה והדגמה של קרישנמצ'אריה. בהכירו את פטאבי, קיבל אותו קרישנמצ'אריה שנית כתלמידו. פטאבהי-ג'ויס נשאר תלמידו של קרישנמצ'אריה בעיר מייסור עד 1952, בסך הכל כ-25 שנים.

קרישנמצ'אריה נודע באותו זמן כמאסטר יוגי ומרפא ידוע ומוערך. המהאראג'ה ממייסור - קרישנה ראג'נדרה וודייאר - היה חולה מאוד, ויועציו זימנו את קרישנמצ'אריה לנסות ולרפאו, לאחר שכל שיטת הריפוי הידועות כשלו. קרישנמצ'אריה הצליח לרפאו בעזרת שילוב הידע הייחודי שלו, וכהוקרת תודה פרש המהראג'ה את חסותו על קרישנמצ'אריה והקים לו "יוגה שאלה" - "משכן יוגה, מרחב יוגה מקודש" - בית ספר ליוגה בשטח גלריית האמנות בארמון. פטאבי ג'ויס שימש כתלמיד בכיר של קרישנמצ'אריה, וככזה אימן גם הוא את המאהאראג'ה וערך הדגמות תרגול עבורו. הוא נתבקש ע"י המאהאראג'ה ללמד יוגה בקולג' הסנסקריט שלו. כתלמיד נאמן ומסורתי, ביקש ג'ויס רשות לכך ממורו, קרישנמצ'אריה, וקיבל אותה.
ג'ויס ניהל את מחלקת היוגה בקולג' הסנסקריט החל מחודש מרץ 1931, במשרה מלאה, עד פרישתו לגמלאות בשנת 1973. הוא זכה לתואר "וידוואן"- פרופסור. בשנת 1937, בגיל 21, נשא פטאבהי-ג'ויס לאשה את סאוויטראמה, "Ama". בשנת 1948, בעזרתם של תלמידיו, רכש בית בלאקשמיפוראם, במייסור, שם נולדו שלושת ילדיו: סרסוואטי, מאנג'ו וראמש, ושם הקים את "מכון המחקר לאשטנגה יוגה - AYRI". סאראסוואטי היא אימו של שאראת' ראנגאסוואמי, נכדו של פטאבי וממשיכו הרשמי.
גורוג'י לימד באותו בית בלאקשמיפוראם עד ינואר 2003. אז עבר עם משפחתו לביתו החדש, בו גם נבנתה ה-"שאלה" (משכן, מרחב מקודש) החדשה. משכן זה מכיל לפחות 100 מתרגלים בכל שיעור, ובשנים האחרונות עם גבור הפופולאריות של השיטה היה הומה אדם. לאחרונה שינה פטאבי-ג'ויס את שם מכון המחקר שלו ל- "מכון ק.פ.ג לאשטנגה יוגה- KPJAYI". פטאבהי-ג'ויס כתב ספר אחד - "מחרוזת היוגה-Yoga Mala"- שיצא לאור בשפת קאנאדה בהודו בשנת 1962, ובאנגלית בשנת 1999, בתרגומו של אדי סטרן.

הפתיחה למערב

בשנת 1964 נפגש עם התלמיד המערבי הראשון שלו - אנדרה ואן-ליזבת' - (נפטר ב-2004) שלמד עמו את שתי הסדרות הראשונות של האשטנגה, ואשר הזכיר אותו בשנת 1967 בספרו
" J'apprends le Yoga - YOGA SELF-TAUGHT". איזכור זה היה הסנונית הראשונה בפופולאריות של פטאבהי-ג'ויס במערב. התלמיד הראשון שלמד עם פטאבהי-ג'ויס את 4
הסדרות המקוריות של ה"אשטנגה-וינייאסה יוגה" היה דייויד וויליאמס, מהוואי, ארה"ב. דיויד פגש את מאנג'ו ג'ויס באשרם של גיטאנאנדה בפונדיצ'רי, ראה אותו מתרגל, וניסה ללמוד ממנו את השיטה. מאנג'ו סיפר לו על אביו, אך אמר לו שלא יסכים ללמד אותו כי אינו בראהמין, כמובן. דיויד נסע למייסור, ובמשך זמן רב ישב על מפתו דלתו של פטאבי והפציר בו ללמד אותו. לאחר חודשיים נעתר פטאבי לבקשתו והחל ללמדו. הוא למד עם פטאבי-ג'ויס החל משנת 1972 והוסמך בכל 4 הסדרות
המקוריות. הוא גם היה הראשון שחזר למערב ולימד את תורת האשטנגה בקליפורניה ואח"כ בהוואי. הקבוצה הראשונה שלימד נודעה כ-"הקבוצה הראשונה" של האשטנגה במערב - נאנסי גילגוף (אשתו לשעבר של וויליאמס), דני פרדייז, דיויד ודאג סוונסון, צ'אק מילר ומטי עזרתי, קליף בארבר, נורמן אלן, ריצ'ארד פרימן, טים מילר, קתי קופר, הלנה בורק, גארי לופודוטה, קליפורד סקוט. מתוכם11 הפכו למורים הראשונים של השיטה במערב, "11 המורים הראשונים ": דיויד, נאנסי, דני, דיייד ודאג, צ'אק ומטי, קליף, ריצ'ארד, טים. כל אלה מלמדים עד היום את השיטה - בגישות מעט שונות זו מזו, כפרספקטיבה לשנות ניסיונם בתחום. וויליאמס הביא את פטאבי ג'ויס ומאנג'ו ג'ויס לראשונה לארה"ב, לקליפורניה, בשנת 1975. זו הייתה התחלה של עידן - עידן היוגה הדינאמית במערב,
הגישה הפופולארית ביותר בעולם היום (אשטנגה וינייאסה ושיטות הלוויין שלה). דני פרדייז היה הראשון שלימד אשטנגה באירופה - החל משנת 1984. אני פגשתי את דני פרדייז כאן בישראל בתחילת 1986, בתיווכו של ידידנו היקר מייק פלידרבאום. מאז, כפי שאומרים, החל סיפור האשטנגה בישראל - אולי השיטה הפופולארית ביותר בארץ כיום. דני הוא מורי הראשי וידידי היקר עד היום. גם לו תודה.

הלימוד

אשטנגה וינייאסה יוגה נלמדת בשלוש שיטות לימוד עיקריות, כל אחת נועדה לשלב לימוד אחר, בהתאם למבנה האישיות והמטען של המתרגל האינדיבידואלי: שיעור מודרך-Led Practice, תרגול עצמי-Self Practice, (וגם תרגול עצמי בשיטת מייסור-Mysore Style ), וספירת וינייאסות מדוייקתVinyasa Counting . האיזון בין שלושת השיטות הללו יביא ללימוד נכון. השיעור המודרך למתחילים, התרגול העצמי לשלב הבא, הספירה המדוייקת למתקדמים יותר. זה לא תלוי בהכרח ב-"איזה סדרה אני מתרגל" (יש, כידוע, 6 סדרות. פעם היו רק 4). "שיטת מייסור" היא שיטת תרגול
עצמאי בקבוצה, הקרויה כך כי כך לימד פטאבהי-ג'ויס בשנים בהם אולם התרגול שלו במייסור הכיל רק 12-13 איש. בשיטה זו אין כמעט הנחייה מילולית קבוצתית, אלא בעיקר הנחייה במגע אישי. מאז נבנתה ה"שאלה" החדשה, וקבוצות הלימוד גדלו בהרבה - היה פטאבי גם מנחה אימונים בשיטת "מייסור" וגם מלמד בשיטת "ספירת וינייאסות מדוייקת". יש הרבה מיתוסים מסביב ל"סגנון מייסור", מעט על כך בהמשך.

את הלימוד האישי שלי - שלנו - עם פטאבהי-ג'ויס נזכור תמיד. נפלה בחיקנו הזכות ללמוד אתו בקבוצה קטנה של 30 איש - וגם בקבוצות של 100 איש וגם 200 איש. החוויה שונה מאוד - מה גם שקבוצות לימוד אלו היו במקומות שונים ובתקופות בהן מצב בריאותו היה שונה. החוויה החזקה ביותר קשורה בכניסתו לחדר התרגול, שם ממתינה קבוצת המתרגלים: כ- 5 דקות לפני תחילת השיעור נכנס לאולם או לחדר אדם זקן, שהליכתו לא קלה, שמשקפיו עבי-זגוגית (עד ניתוח ה"קטאראקט"), ומתיישב על הכסא המוכן עבורו. יושב, מביט, לא זז הרבה. בדיוק בזמן הוא קם - ואז מתרחשת הטרנספורמציה: ה-"לונגי" שלו והמעיל מוסרים והוא נותר בבגדי ספורט קצרים וגופיה או חולצת טי. נושרות ממנו בשבריר שנייה עשרות שנים, ובחדר מושלך הס - והאדם הוא אדם שונה: מאסטר, המוכן להעביר את הידע שלו למי שמוכן לקראתו. אינו זקן, חסר גיל. עיניו בורקות, ללא משקפיים. רואה את הכול. סמכותי ומבודח, והחל משירת המאנטרה בפתיחה הוא מנהל ביד רמה את השיעור, זורק את בדיחותיו הקבועות בצורה מתוזמנת היטב, זורק מילים למקורבים, קולט את המתקשים. זה לא שאין לו חסרונות - אבל למי אין חסרונות? ביקורת יש על כל אחד. בקבוצה קטנה האווירה פחות רשמית, יש מגע יותר אישי, יש הקפדה על דברים אחרים. הנוכחות קלה יותר. ובקשר ל"סגנון מייסור" - פטאבהי לא דיבר אנגלית טובה, ואת היידע שלו העביר לתלמידיו המערביים בעיקר במגע, מה שקוראים adjustments. זו צורת העברת יידע ייחודית, המתאימה ליחידי סגולה. קל מאוד להגזים באותם תיקונים - בהרבה מובנים. זה תלוי בתרבות, בחברה, במוסכמות ובחוקים האופייניים לתרבות שממנה הגיעה שיטת לימוד זאת. זה גם מקור להרבה ביקורת שהייתה עליו. תיקונים אלו, כאשר הם מבוצעים בזהירות, במידה, לאורך הרבה זמן, תוך היכרות אישית בין המורה לתלמיד, ותוך הבנה של השוני התרבותי בין מקור השיטה למקום היישום שלה - הם מתנה גדולה. כאשר מגזימים בהם - זה מקור לצרות אין סופיות, גופניות ואחרות. יש נטייה כיום בעולם להגזים בחשיבות של "סגנון מייסור", מסיבות שונות. אם שואלים לדעתם של אותם תלמידים ראשונים של פטאבהי ג'ויס - הרי שניתן לשמוע דעות שונות, וטוב שכך.

תודה

ההיסטוריה תשפוט, בסיכומו של דבר - כי כמו בכל שיטת יוגה, המבחן האמיתי הוא לאורך שנים. אשטנגה וינייאסה יוגה אולי נתפשת כשיטה לצעירים אתלטים וחטובים, אך למעשה זו שיטה שנועדה למתרגלי יוגה "זקנים", בוגרים, מעבר לגיל 40.... שיטה אינטליגנטית מאוד, מאוד מתוחכמת מבחינה פיזית, פיזיולוגית ואנרגטית. שיטה, שרק לאחר הרבה זמן מתגלה בגדולתה האמיתית. שיטת תחזוקה והתפתחות בכל רמות הגוף והתודעה האנושית, ומתאימה מאוד לשם - "אשטנגה", המתייחס למקורות היוגה של פטאנג'לי, בזכות ובצדק. אינני יודע אם זו "שיטת היוגה המקורית של פטאנג'אלי" (לדברי סרי קרישנה פטאבי-ג'ויס), או אם זו שיטה "בת 5000 שנה", כי מי באמת
יודע? השיטה קיימת ככל הנראה כמה מאות שנים, וזה מספיק טוב. לדעתי, זו שיטה שתשרוד הרבה זמן אחרי שכל שיטות-הלווין שמנסות לחקות את גוף-היידע שלה ייעלמו כלא היו. (וינייאסה כזו ווינייאסה אחרת, פאואר וביקראם, חמה ולוהטת). שיטה, המאפשרת להגיע לגיל מבוגר מאוד במצב טוב מאוד, לתת דוגמא אישית, לשמש מקור לידע וחכמה אינסופית. זה מה שנקרא: "אך אימון זה מכה שורש כאשר הוא מבוצע כראוי, בהתמדה, ולאורך זמן" (תודה גם לאורית). ועל כל אלה - תודה אינסופית לך, סרי קרישנה פטאבהי-ג'ויס, "גורוג'י". נאמאס-טה, מורה ומשמר דגול! בזכות מורך הענק, בזכותך הגדולה, ובזכות האנשים והנשים שלמדו אתך וממך נמשיך ללמד את האשטנגה-וינייאסה ברוח דארשנת היוגה. נסיעה טובה! ומן הסתם, ניפגש בהמשך....

גרסה להדפסה | שלח למתרגל אחר